כלל ה חלק ג לומר על אדם שהוא לא נורמלי בשביל להשקיט כעסים ומחלוקות, מותר או אסור

הלכות לשון הרע כלל ה - ג עוֹד אֶשְׁאָלְךָ, אָחִי, עַל דְּבַר פִּתּוּי הַיֵּצֶר, שֶׁדָּבָר זֶה אֵינֶנּוּ בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁתִּבְחַן בְּעַצְמְךָ, אִם יִתְוַדַּע אֵלֶיךָ בְּבֵרוּר, שֶׁאֶחָד פִּרְסֵם עָלֶיךָ לַאֲנָשִׁים שֶׁאֵינְךָ חָכָם (וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר שְׁלִילַת הַמַעֲלוֹת), כַּמָה מֵהַתַּרְעוֹמוֹת הָיָה לְךָ עָלָיו עַבוּר זֶה, וְהָיִיתָ חוֹשֵׁב עָלָיו לֵאמֹר: מַה סִימָנִי שְׁטוּת רָאָה עָלַי? אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וּבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁרְצוֹנוֹ רַק לְגַנּוֹת חֲבֵרוֹ וּלְהַשְׁפִּילוֹ, וּכְשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה כֵן לַחֲבֵרְךָ שֶׁבְּכַמָה עִנְיָנִים הוּא טוֹב יוֹתֵר מִמְךָ לַה' וְלַבְּרִיּוֹת אֵין זֶה נֶחְשָׁב בְּעֵינֶיךָ לְעָוֹן כְּלָל, רְאֵה אֶת הָעִוָּרוֹן הַגָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה, וּבֶאֱמֶת כְּשֶׁתְּדַקְדֵּק בּוֹ, תִּמְצָא בְּזֶה הָעִנְיָן מֵחֶלְקֵי אִסוּר לָשׁוֹן הָרָע הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵחֲלָקִים אֲחֵרִים. אֶחָד מֵחֲמַת הַמְסַפֵּר, וְהוּא, כִּי בִּשְׁאָר עִנְיָנִים שֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁעָבַר אֵיזֶה אִסוּר, הֵן בְּבֵין אָדָם לַמָקוֹם אוֹ בְּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מָצוּי מְאֹד כַּמָה פְּעָמִים שֶׁהוּא מְכַוֵּן רַק לְקִנְאַת הָאֱמֶת, וְאַף שֶׁאֵין זֶה מוֹעִיל לְדִינָא, וְכַנַּ''ל בִּכְלָל ד' סָעִיף ב' וּבִכְלָל זֶה סָעִיף א', עַל כָּל פָּנִים מַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא הָיְתָה לְרָעָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּזֶה, שֶׁכַּוָּנָתוֹ רַק לְגַנּוֹת לַחֲבֵרוֹ וּלְהַשְׁפִּילוֹ וְהִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּשַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה לְרַבֵּנוּ יוֹנָה. עוֹד זֹאת מִצַד הַמְקַבֵּל, כִּי בִּשְׁאָר עִנְיְנִי לָשׁוֹן הָרָע הַנַּ''ל לֹא יִתְקַבְּלוּ תֵּכֶף דְּבָרָיו, וּבְוַדַּאי יִהְיוּ הַרְבֵּה מֵהַשּׁוֹמְעִים שֶׁיְּשִׁיבוּהוּ: כָּל זְמַן שֶׁאֵין אָנוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ, לֹא נַאֲמִין, וּבְוַדַּאי מַה שֶּׁסִפַּרְתָּ, אַף אִם אֱמֶת הוּא, מִסְתָמָא הָיָה אֵיזֶה סִבָּה שֶׁהֵבִיאוֹ לָזֶה, כִּי כִּפְשׁוּטוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין עָלָיו, וְאִם יִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁהוּא שֶׁקֶר, יִהְיֶה הַמְסַפֵּר עֲבוּר זֶה לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינֶי כֹּל, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵרוֹ, אֲבָל בָּזֶה, אִם יַשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ וִיפַרְסְמוֹ לְשׁוֹטֶה וּלְפֶתִי לְעֵין כֹּל, וְעַל יְדֵי זֶה יַעֲשֵׂהוּ לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינֵי אַנְשֵׁי הָעִיר, מָצוּי מְאֹד, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, שֶׁאַף אֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִים לֹא יַעֲמֹד נֶגְדּוֹ לוֹמַר: הַמְעֵט דְּבָרֶיךָ וְחוּס עַל כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל, לָמָה אַתָּה צָרִיךְ לְבַזּוֹתוֹ כָּל כָּךְ? וּכְאִלּוּ לֹא עָשָׂה הַמְסַפֵּר שׁוּם עַוְלָה בָּזֶה, וְעַל הַמְסַפֵּר הַזֶּה נֶאֱמַר (משלי ל' כ'): ''אָכְלָה וּמָחֲתָה פִּיהָ וְאָמְרָה לֹא פָּעַלְתִּי אָוֶן '' *. * הגה''ה: ואם מכון בזה להשקיט המריבה, כגון, שהוא רואה לראובן, שיש לו שנאה על שמעון על איזה דבר שעשה לו, או שדבר נגדו, (ז) מתר לו לומר לראובן, שלא נתכון בכל זה להתריס נגדו, רק סבת שטותו גרמה לזה כדי להקל בזה השנאה שבלבו, ומצוה נמי איכא. (הגהה)