כתב רז"ל בתחילת פרקין שלאחר שבירת הכלים האורות של המלכים נסתלקו 'ועלו למעלה', ובהמשך פרקין חזר רז"ל וכתב עוד לגבי האורות 'שעלו למעלה למקומם שהוא האצילות', מה הקשו המפרשים על לשונות אלו, ואיך פירשו אותם ?
הנה בתחילת פרקין הלשון 'שנסתלקו מן הכלים ועלו למעלה', אמנם עיין בהמשך הפרק ששם כתב 'כי נשמתם שהם האורות שלהם עלו למקומם שהוא האצילות'. ועיין בשמן ששון (ח"ג אות ב' עמוד א' בנד"מ, הובא בהגוב"י פה ע"ג אות ג') שכתב שגם כאן בתחילת הפרק צריך לגרוס 'שנסתלקו מן הכלים ועלו למעלה למקומם', והוא פלא שבכל ספרי אוצ"ח כת"י ודפוס וכן בספרי עץ חיים שבדקתי הלשון בראש הפרק הוא בלי תיבת 'למקומם'. ויש בזה נפ"מ גדולה שאם כבר בתחילת הפרק גרסינן 'למקומם' בסתם, קשה כיון שלאחר שבירת הכלים האורות לא עלו 'למקומם' אלא היה להם כמה גלויות מיניה וביה בעולם האצילות (וכעין שאלת האו"ז דלקמן), אמנם אם בתחילת הפרק גרסינן 'עלו' בסתם, לא קשה כי לשון עלו אפשר לפרנסו כמה אופנים כמו שנבאר בהמשך, ומ"ש לקמן 'כי נשמתם שהם האורות שלהם עלו למקומם שהוא האצילות', משם לא קשה כיון שמבאר ש'מקומם' היינו כללות האצילות ולא מקומם הראוי להם, ודו"ק. עיין באור זרוע (עמוד קסו), שכתב להקשות ז"ל, מלות אלו קשי ההבנה, דמה ר"ל עלו, שהרי עד בא חליפתם בזמן העיבור (עיין במקום בינה עמוד רמד בנד"מ, הגהת אמר מאיר שם הלשון 'עד אחר התיקון') היו נעים ונדים האורות דאצילות כל אחד בכלי שאינו שלו עכ"ל. והנראה שהתקשה בתרתי, חדא איך שייך לשון 'עלו' מאחר שהאורות לא ירדו, ועוד דלא שייך לומר שעלו 'למקומם' מאחר שלאחר שבירת כליהם היו להם כמה גלויות. ובמזכיר שלום (ח"ב עמוד קנח, ד"ה הא') כתב משמיה דרב דגלי אהבה (וזאת למודעי שחסר בספר דגלי אהבה שבידנו משער זה שער רפ"ח עד תחילת חלק ב' של העץ חיים שהוא שער כ"ה שער דרושי הצלם, וחבל על דאבדין) שהביא את קושיית האור זרוע הנ"ל וכתב דלפי גירסתנו שלא כתוב 'למקומם', אלא 'עלו למעלה' אתי שפיר, עי"ש. ונראה שהבין ששאלת האו"ז על לשון תחילת פרקין וכמו שאפשר לראות מהד"ה שהוא : 'הא' הוא בחינת האורות של המלכים שנסתלקו מן הכלים ועלו למעלה', ועל הלשון שבהמשך לא קשה כיון שכתב 'למקומם שהוא האצילות'. והנה הרואה באו"ז עצמו יראה שלא כתב ד"ה שנדע בדיוק על איזה לשון של רז"ל קאי פירושו, ובהוצאת אהבת שלום כתבו לפני שאלתו באותיות רש"י תוך סוגריים עגולות [אורות שלהם עלו אל מקומם], ולפ"ז שאלתו על המשך פרקין ולא על תחילת פרקין, ושם בהמשך פרקין בכל הספרים הגירסא 'למקומם'. וכן הוא במקום בינה (עו ע"ב, עמוד רמד בנד"מ) שהביא אותה שאלה בשם אמר מאיר, וציין ד"ה 'כי נשמתם שהם האורות שלהם עלו', שהוא לשון המשך פרקין, וכן הוא בשפת אמת (עמוד קו). ומעתה אם שאלת האו"ז על המשך פרקין וגם הוא היה גורס 'למקומם שהוא האצילות', ובכל זאת הקשה את שאלתו הנ"ל, ש"מ שהבין שהלשון 'שהוא האצילות' אינו מציל ממ"ש 'למקומם'. ועיין במזכיר שלום (ח"ב עמוד קנח ד"ה והאורות) שהביא על לשון המשך פרקין, שאלת הרב דגלי אהבה, דאיך נבין שעלו לאצילות אם מעולם לא ירדו האורות לבריאה. וכתב ליישב בדרך דוחק דנקט רז"ל 'עלו' לאפוקי ממה שירדו ממקומם וחנו בנה"י דאצילות כמבואר בשער שבירת הכלים. ומ"ש שעלו 'לאצילות' לאו למימרא דירדו מעיקרא לבריאה, אלא ר"ל שעלו לשורשם מהמקום שיצאו ממנו, ועולם האצילות בכלל אותו מקום שהרי הוא עצמו וגם על העולמות שלמעלה ממנו נכללים בשם אצילות. אמר אריאל : נראה דכוונתו למה שכתוב בפ"ג דשער שבירת הכלים (מג ע"א וע"ב), דכשמלך הדעת ונשבר הכלי שלו ירד האור דדעת בכלי מלכות דנקודים, וכשנשבר כלי החסד ירד האור שלו בכלי יסוד דנקודים, וכשנשבר כלי הגבורה ירד האור שלו בכלי דנצח והוד דנקודים, הרי איך שאורות הדעת וחו"ג ירדו 'ממקומם' לנה"י דנקודים. ולפ"ז צריך לומר שלשון 'עלו' קאי דווקא על אלו האורות דדעת וחו"ג, אמנם לא על האורות דת"ת (שכידוע לא ירד ממקומו גם לאחר שנשבר הכלי שלו) ונהי"ם. ואעפ"י שכדי למלוך בכליהם גם האורות דת"ת ונהי"ם ירדו אחד מהשני, וממילא כשנשבר כליהם וחזרו למעי הבינה שייך למימר בהו 'עלו', צ"ל שענין הירידה הוא דווקא בערך מקום המלוכה, והתינח מלכי דעת וחו"ג שמלכו במקומם ושוב ירדו לכלים דנהי"ם ירידה זו שמה ירידה שהרי אינם עוד במקומם דמעיקרא למעלה, וממילא גם העלייה שלאחריה שמה עלייה. משא"כ האורות דת"ת ונהי"ם שירדו לכיוון כליהם כדי למלוך בהם, אין ירידה זו שמה ירידה, וממילא גם העלייה שלאחריה אין עלייה להצדיק בהם לשון 'עלו' דנקט רז"ל, ולכן דייק הדגל"א בלשונו וכתב שירדו 'ממקומם', ודו"ק. ומעתה לפי המהלך של הדגל"א לשון 'עלו' אינו שייך ברוב האורות אלא רק במיעוטם, ויתכן שמטעם זה כתב על יישובו שהוא דוחק, ועוד דלפי דבריו 'למקומם' דנקט אינו מקומם הראוי להם, אלא לשורשם שהיא הבינה שממנה יצאו אם על בנים, ואין זה כ"כ במשמע מלשון 'למקומם'. הנה במקום בינה (שם) הובא לאחר שאלת אמר מאיר את יישובו של הרב אמ"ן, שהוא רבי מאיר ביקיים ממקובלי איזמיר או תלמידו רבי אברהם מיראנדה מסלוניקי שגם הוא נהג לחתום בר"ת אלו (הובא ג"כ בכינוס חכמים עמוד קיח אות א'), וגם הוא כתב ליישב ע"פ מ"ש בשער השבירה פ"ג אמנם לא ממש כמ"ש הרב דגל"א (וכמ"ש המזכ"ש שיישובו של הדגל"א הוא כעין דברי אמ"ן), והוא דס"ל שהאורות דדעת וחו"ג לאחר שבירת כליהם ירדו לכלים דנו"ה יסוד ומלכות, וכשבאו האורות דנו"ה יסוד ומלכות למלוך בכליהם הוצרכו אלו לעזוב את המקום, ואז הם עלו בהתפשטות אחורי הכלים דכח"ב, והרי לן שהאורות דדעת וחו"ג עלו ממש, ועלייתם הייתה במקומם הראוי להם. ובהמשך גם האורות דנו"ה יסוד ומלכות לאחר שבירת כליהם עלו בהתפשטות הכלים דכח"ב, ונמצא א"כ שגם הם עלו ואפילו למעלה ממקומם. וסיים באומרו 'נמצא שגלות האורות וטלטולם לא היה כי אם למטה בזמן השבירה בכלים הדעת חג"ת דווקא ואח"כ קבעו מקום ובאו לכלל ישוב בדרך קווים', ונראה שרמז בזה שאע"פ שהאורות דנצח והוד שעלו בהתארכות הכלים דחכמה ובינה שהגיעו עד מקום חסד וגבורה בלבד, וממילא אינם במקומם האמיתי, מ"מ בערך מה שבזמן מלוכתם היו עומדים בקו האמצעי בחד סמכא עם שאר מלכי הו"ק, הנה מה שכעת עומדים כל אחד בקו הראי לו הנצח בימין וההוד בשמאל גם זה מתאים למ"ש רז"ל 'שעלו למקומם'. הראת לדעת שההבדל בין הרב אמ"ן להרב דגל"א הוא האם בענין ירידה לצורך עליה, שלפי הרב דגל"א לשון עלו קאי רק על האורות דדעת וחו"ג כיון שרק הם ירדו ממקומם וממילא רק בהם שייך לשון 'עלו', משא"כ האורות דנו"ה, יסוד, ומלכות שמעולם לא ירדו ממקומם למרות שלאחר מכן נכנסו באחורי הכלים דכח"ב מ"מ ס"ל דלא שייך בהו לשון עלו. משא"כ לפי הרב אמ"ן שלכל האורות שייך לשון עלו. ועוד דלהרב דגל"א 'למקומם' הכוונה לשורשם שהוא בינה דאצילות, משא"כ לרב אמ"ן הכוונה למקומם ממש שבאצילות. וכפירושו של הרב אמ"ן דלעיל נראה שגם כתב הכרם שלמה (ח"ו, עמוד א'תשיח). ומצאנו לרב טועמיה חיים זכו (ח"ב, נז ע"ג), שגם פירש שמדובר על האורות דדעת וחו"ג שעלו מאיפה שירדו בכלים דנו"ה, יסוד, ומלכות למקומם שאחורי הכלים דכח"ב, עי"ש. והוא פירוש שלישי, שלשון 'עלו' קאי על האורת דדעת וחו"ג דווקא והוא כהרב דגל"א, ולשון 'למקומם' הוא כפשוטו במקום החג"ת דאצילות וכהרב אמ"ן. עיין בהרב אגן הסהר (מובא בסוף השמן ששון הנד"מ ח"ג עמוד א' אות א') שכתב ליישב שלשון 'עלו' הוא כלפי מה שאח"כ עלו כל האורות למעי הבינה שממנה יצאו כמבואר בשער התיקון רפ"א (מז ע"ג), והוסיף ז"ל, ומ"ש רז"ל לקמן אל מקומם הראשון, צ"ל לפי"ז לבינה שמשם יצאו בתחילה בעולם הנקודים ועכשיו הוא אצילות עכ"ל. ונראה דרצונו לבאר לשון 'עלו למקומם הראשון שהוא אצילות', וביאר דבזמן יציאתם למלוך בכליהם הם יצאו מהבינה דנקודים, אמנם עתה כשחוזרים אליה בסוד העיבור אינה עוד בינה דנקודים אלא בינה 'דאצילות', ובזה יישב את כל הלשונות : 'עלו' שייך בכל האורות, 'למקומם' אינו כפשוטו אלא לשורשם שבמעי אימא עילאה, 'שהוא אצילות' קמ"ל שלא חזרו לבינה דנקודים אלא לבינה דאצילות, שכבר נשלמה בעצמה בט"ס דב"ן וי"ס דמ"ה ויש לה מעתה דין של בינה דאצילות, ולאחר שנתקנה בעצמה אז יכולים שאר המלכים להיכנס בה בסוד העיבור כדי להיתקן. ועוד כתב ליישב דאי נמי כלפי מה שהאורות דדעת חסד וגבורה ירדו בכלים דנצח הוד יסוד ומלכות, ואח"כ כשהתפשטו הכלים דכח"ב עלו אליהם. ונראה שתירוץ זה השני הוא ממש כתירוצו של הטח"ז דלעיל, ויתכן שהביא פירוש זה השני שהרגיש דקשה לומר 'עלו' כלפי האורות דת"ת נו"ה, יסוד, ומלכות שלא ירדו מעיקרא. ובמזכיר שלום (שם) כתב עוד ב' יישובים מדיליה והם, שלשון 'עלו' ר"ל מן הכלים כלומר 'שנסתלקו' מן הכלים. א"נ והוא העיקר שרז"ל תפס משל לנפש האדם, שכשהיא נפרדת מהגוף היא באמת 'עולה', אע"פ שאין המשל דומה לנמשל שכאן האורות דמלכים לא ממש עלו. ועיין בשפת אמ"ת (ד"ה וכך) שגם כתב ליישב כדברי המזכ"ש הנ"ל ועירב הב' יישובים דלעיל ועשה מהם אחד, והוא 'שעלו' ר"ל שהסתלקו מכליהם שנשברו, ומה שנקט לשון זה של 'עלו' לומר שהסתלקו, הוא כדוגמת מיתת האדם החומרי שאצלו כשהנפש מסתלקת מהגוף היא אכן עולה. ובבית לחם יהודה (ד"ה שנסתלקו) כתב שלשון 'עלו למעלה' הוא לאו דווקא, אלא בערך מה שהכלים ירדו למטה נקט שהאורות עלו למעלה. נסכם ונאמר שלפי הדגל"א, הרב אמ"ן, והטח"ז, הלשונות של 'עלו' 'ולמקומם' הם כפשוטם, ולפי המזכ"ש שפ"א והבל"י אינם כפשוטם אלא לפי ערך מסוים. אמר אריאל : כתירוצו הראשון הנ"ל של הרב אגן הסהר שלשון 'עלו' הוא בערך מה שהאורות חזרו לעלות למעי הבינה מצאתי בס"ד מפורש בשער המצוות בפרשת פנחס (לא ע"ב, עמוד עח בנד"מ), ז"ל : ובתחילה יצאו זעיר ונוקביה בבחינת ז' המלכים הנזכרים וכולם מתו בחיי אביהם, והנה כמו שבמות האדם חוזר אל עפרו כשהיה והרוח תשוב אל האלהי'ם אשר נתנה כן אלו המלכים היו כוללים גוף ונפש הנקראים אורות עצמות וכלים, והכלים שהם גופם ירדו לעולם הבריאה הנקרא עפר אשר תחת עולם האצילות ושם הייתה קבורתם, ורוחניותם שהם אורות העצמות הנק' נשמה ורוח ונפש עלו באצילות אל האלהי'ם אשר נתנה היא אימא עילאה הנקראת אלהי'ם דמעשה בראשית ונתעלמו בתוכה בסוד העיבור עכ"ל. שו"ר שישנו לשון דומה בספר הדרושים (עמוד קלג בנד"מ) ז"ל, כך אלו המלכים ירדו גופם לבריאה וקבורתם שם, ואמנם נשמתם שהם האורות שלהם עלו לאצילות כי שם שרשם עכ"ל. הרי שכאן לא כתב שעלו 'למקומם' אלא 'לשרשם' ומתאים לפ"ז לומר שהכוונה על הבינה דאצילות שהיא אם על הבנים שממנה יצאו בתחילה.